דחיינות אצל סטודנטים: איך מתחילים ללמוד כשלא בא לכם

למה דוחים, ולמה זה לא עניין של אופי

קל להגיד "אני עצלן", אבל לרוב זה לא מה שקורה. מי שבאמת לא אכפת לו לא מתייסר על כך שהוא לא לומד. הדחייה נובעת בדרך כלל מכמה דברים שחוזרים אצל הרבה אנשים:

• המשימה גדולה או מעורפלת. "ללמוד לאלגברה" זו לא משימה, זה הר. כשלא ברור מאיפה מתחילים, קל יותר לא להתחיל.
• חשש מהתוצאה. אם אני לא מתחיל, אני עדיין לא יודע כמה קשה זה. הדחייה נותנת הקלה קצרה ומשאירה את החרדה.
• הפרס רחוק. המבחן בעוד שלושה שבועות, וההסחה זמינה עכשיו, בכיס.
• עייפות ועומס. לפעמים הגוף פשוט אומר שהוא גמור, במיוחד כשיש גם עבודה או משפחה.

אין כאן אבחנה, ואף אחד לא יכול לתת אותה במאמר. הנקודה היא שאם הסיבה היא משימה גדולה מדי, הפתרון הוא לא "יותר כוח רצון" אלא משימה קטנה יותר.

כמה עולה לדחות: חישוב

מספרים עוזרים לראות את מה שהתחושה מסתירה. נניח שאתם מעריכים שקורס דורש בערך 40 שעות לימוד לפני המבחן (ההערכה שלכם, תלויה בקורס ובכם), ונשארו 14 ימים:

אותן 40 שעות. ההבדל הוא שבין שלוש שעות ביום, שאפשר לשלב עם שאר החיים, לבין שמונה שעות ביום, שבהן ממילא קשה להתרכז, ובדרך כלל בלי זמן לחזור על מה שלא הובן. וזה לפני שקורס אחר מבקש את הזמן שלכם באותם ימים.

החישוב הוא לא כדי להלחיץ. הוא כדי לתת לכם נתון שאפשר להתנגד אליו בקלות: "עוד יום שלא התחלתי" הוא קל להצדקה, ו"עוד יום שמעלה את העומס היומי" פחות. וכדי לדעת כמה בכלל צריך להשקיע, כדאי להתחיל מחישוב הציון שאתם צריכים במבחן, כך שהמאמץ יתאים ליעד ולא לתחושת אשמה כללית.

להתחיל בקטן: עשר דקות ומשימה אחת

ברוב המקרים ההתחלה היא החלק הקשה ביותר. אחרי שהתיישבתם והתחלתם לעבוד, ההמשך נוטה להיות קל יותר. לכן המטרה של הצעד הראשון היא לא ללמוד הרבה, אלא להתחיל.

• כלל עשר הדקות. מגדירים טיימר ל-10 דקות ועובדים על דבר אחד. אחרי שהוא מצלצל, מותר לעצור. הרבה פעמים ממשיכים, ואם לא, עדיין עשיתם יותר מאפס.
• משימה מוגדרת במקום נושא. לא "ללמוד פרק 4" אלא "לפתור את שלושת התרגילים הראשונים בפרק 4". משימה צריכה להיות כזו שאפשר לדעת מתי סיימתם אותה.
• להתחיל מהקל. אם הקורס כולו מלחיץ, אפשר לפתוח בנושא שאתם כבר מכירים, כדי לבנות תנופה.
• להכין מראש את הצעד הבא. בסוף הישיבה רושמים לעצמכם במשפט אחד מה תעשו ראשון בפעם הבאה. כך אין רגע של "מאיפה מתחילים" בבוקר.

לחלק את הזמן ולתת לו מקום ביומן

"אלמד השבוע" לא מגיע ליומן, ולכן לא קורה. מה שכן עובד אצל רבים הוא לקבוע בלוקים ספציפיים: יום, שעה ומשך. למשל שלושה בלוקים של שעה וחצי בשבוע לקורס אחד.

כמה כללים פשוטים:

• מתחילים מהחישוב למעלה: כמה שעות נדרשות, חלקי הימים שנשארו, וכך יוצא גודל הבלוק.
• משאירים מרווח. אם בנייתם לוח זמנים שבו כל שעה תפוסה, הוא יקרוס ביום הראשון שמשהו משתבש. עדיף להניח שחלק מהבלוקים יזוזו.
• מפרידים בין עבודה לבין הפסקה אמיתית. הפסקה שמתחילה "רק לרגע" ונגמרת אחרי שעה היא לא הפסקה. מגדירים מראש כמה זמן, ומתי חוזרים.
• אם משהו לא נעשה, מזיזים אותו לבלוק הבא ולא מוותרים עליו. אחד שהוחמץ הוא לא סיבה לזרוק את כל התוכנית.

יש עוד רעיונות בנושא במאמר על ניהול זמן לסטודנטים עמוסים, וכמה הרגלי לימוד נוספים ב10 דרכים לשפר את הממוצע.

הסביבה עושה חצי מהעבודה

כוח רצון הוא משאב מוגבל, ולכן עדיף לא להסתמך עליו. אפשר לעשות את ההסחה קשה יותר ואת ההתחלה קלה יותר:

• הטלפון רחוק מהשולחן. לא במצב שקט על השולחן, אלא בחדר אחר או בתיק. ההבדל בין "קרוב מספיק לבדוק" ל"צריך לקום" גדול.
• מקום קבוע ללמידה. ספרייה, חדר לימוד או פינה בבית שמשמשת רק לזה. אצל חלק מהאנשים עצם ההגעה למקום מסמנת למוח שמתחילים.
• לחסום אתרים ואפליקציות בזמן הבלוק, אם אתם יודעים שזה המקום שבו הזמן נעלם.
• ללמוד יחד. שותף ללימוד, אפילו אם כל אחד לומד את החומר שלו, יוצר מחויבות. קשה יותר לא להגיע כשמישהו מחכה לכם.
• הכל מוכן מראש. מחברת, מים, סיכומים והדפסות על השולחן מהערב הקודם. כל חיכוך קטן הוא תירוץ פוטנציאלי.

גם שינה ואוכל נחשבים לסביבה. מי שלומד על 4 שעות שינה ימצא את עצמו מגלגל את אותו עמוד שוב ושוב. לא תמיד אפשר להשקיע בהם, אבל כדאי לא לתכנן תוכנית שמבוססת על ויתור מוחלט עליהם.

מתי לבקש עזרה

טיפים הם טובים כשהקושי הוא בעיקר טכני. אבל יש מצבים שבהם כדאי לא להישאר עם זה לבד:

• ניסיתם כמה שיטות במשך זמן, ושום דבר לא משתנה.
• הקושי לא מוגבל ללימודים, והוא נוגע גם בשינה, בתיאבון, במצב הרוח או בקשרים עם אנשים.
• אתם מרגישים מצוקה, ייאוש או שאתם לא רואים דרך לצאת.
• אתם כבר בפיגור משמעותי ולא יודעים איך להשלים.

במוסדות רבים יש גורמים שמיועדים לכך: ייעוץ לימודי, יחידה לתמיכה בסטודנטים, מרכז כתיבה או מרכז להוראה ולמידה. מה בדיוק קיים אצלכם, אפשר לבדוק באתר המוסד או במזכירות. אפשר גם לדבר עם מרצה או מתרגל, שלרוב מעדיפים לדעת מוקדם ולא מאוחר. ואם מדובר בקושי נפשי, פנייה לאיש מקצוע היא צעד לגיטימי ולא סימן לחולשה. המאמר הזה אינו תחליף לכך.

ואם כבר נפלתם מאחור, כדאי לעבור על מה שאפשר עדיין לשנות בסימולציית ציונים: לפעמים התמונה פחות שחורה ממה שנדמה בשעת לחץ.